פסק-דין בתיק בר"ע 557/04

1.         המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת. על פי כתב התביעה חייבת המבקשת למשיבה סך של 8,820 ש"ח בצירוף ריבית חודשית בסך 5% לחודש מחודש דצמבר 1999 ועד לחודש יולי 2000. משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 4.5.04 (התביעה הוגשה ביום 5.1.04).

ביום 21.7.04 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 6137/04). בית משפט השלום (כב' השופטת פרידמן-פלדמן), דחה את הבקשה האמורה ומכאן בקשת רשות הערעור.

2.         שני הצדדים מסכימים כי אדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, מסקנתי היא כי דין הערעור להתקבל.

3.         על פי כתב התביעה, בחודש אוקטובר 1998 הלוותה המשיבה למבקשת סך של 2,000 דולר. את ההלוואה היה על המבקשת לפרוע עד לסוף שנת 1998. ההלוואה לא נפרעה, וביום 5.5.00 חתמה המבקשת על הסכם לפיו היא מתחייבת להחזיר את חובה למשיבה החל מחודש יולי 2000 בתוספת ריבית של 5% לחודש עבור החודשים דצמבר 1999 עד יולי 2000 (נספח א' לכתב התביעה). על פי כתב התביעה, לא שולם דבר למשיבה.

בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה לבית משפט השלום נטען, כי בידי המבקשת ראיות על פרעון סכום כולל של 1,400 דולר מתוך סך כל סכום ההלוואה שעמד על 2,000 דולר.

לבקשה הנ"ל צירפה המבקשת שבעה אישורי תשלום שכל אחד מהם מתייחס לסכום של 200 דולר, חמישה מתוכם המעידים לכאורה על תשלומים שבוצעו לפני מועד החתימה על ההסכם מיום 5.5.00, ושני תשלומים שבוצעו לאחר מועד זה. עוד נטען בבקשה לביטול פסק הדין ובתצהיר שתמך בה, כי יתרת ההלוואה שולמה למשיבה במזומן.

בבקשה הוסיפה המבקשת וטענה כי פסק הדין מעולם לא הומצא לה כדין וכי הסיבה שלא הגישה בקשת רשות להתגונן במועד היא, כי בין הצדדים התנהלו מגעים בניסיון לסיים את המחלוקת.

4.         בית משפט השלום החליט לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין וזאת על יסוד שני נימוקים. הנימוק הראשון היה שבבקשה לא ניתן הסבר של ממש לאי הגשת בקשת רשות להתגונן, וגם לא ניתן בה הסבר של ממש לאי הגשת הבקשה לביטול פסק הדין במועד. הנימוק השני היה שטענת ההגנה "קלושה", שכן בחודש מאי 2000 נחתם בין הצדדים הסכם בדבר החזר ההלוואה "המתייחס לכל ההלוואה" ואילו התשלומים אשר המבקשת טוענת כי שילמה למשיבה, בוצעו, ברובם, במועד שקדם למועד ההסכם "ולא ברור לאיזו מטרה".

5.         באשר לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין: אכן, בקשה זו הוגשה כחודשיים וחצי לאחר מועד מתן פסק הדין, אך לא הובאו בפני בית המשפט קמא נתונים ברורים באשר למועד בו נמסר פסק הדין לידי המבקשת. כזכור, המבקשת טוענת בבקשתה לביטול פסק הדין, כי פסק הדין מעולם לא נמסר לה (סעיף 13 לתצהיר המבקשת), והמשיבה, מצידה, לא צירפה כל מסמך לתגובתה לבקשה לביטול פסק הדין ממנו עולה מתי נמסר פסק דין זה למבקשת. בתגובה זו אומנם נטען כי המבקשת איחרה בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, אך, כאמור, טענה זו לא גובתה במסמך או בתצהיר ולפיכך לא היה מקום להיזקק לה.  במצב זה, לאחר שהמבקשת גם לא נחקרה על תצהירה, לא היה מקום לקבוע כממצא עובדתי שהמבקשת איחרה בהגשת הבקשה.

6.         אכן, בפי המבקשת אין טעם של ממש לאי הגשת בקשת הרשות להתגונן במועד. העובדה כי התנהל משא ומתן בין בעלות הדין, אינה, כשלעצמה, נימוק של ממש שיצדיק אי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד. ואולם, משלא נסתרה טענת המבקשת כי סברה בתום לב שכל עוד התקיים בין הצדדים בירור בדבר גובה החוב אין עליה להגיש בקשת רשות להתגונן, לא ניתן לומר כי המבקשת התעלמה מדעת מחובתה להגיש בקשת רשות להתגונן וזילזלה בחובה זו. במצב דברים זה, ההחלטה האם לבטל את פסק הדין אם לאו, תתבסס בעיקרו של דבר על הערכת סיכויי ההגנה של המבקשת.

7.         כזכור, בית משפט השלום סבר כי הגנת המבקשת "קלושה". אינני סבור כי היה מקום להגיע למסקנה זו, במיוחד כשלא התקיים דיון בעל-פה, המבקשת לא נחקרה ולא נבחנו הטענות שבעובדה שביסוד הבקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט בחר שלא לקיים דיון בעל-פה בבקשה, ובא-כוח המשיבה לא עמד על חקירת המבקשת. מכאן שיש לחרוץ את גורל הבקשה לביטול פסק הדין על פי החומר שהיה לפני בית משפט השלום.

על יסוד עיון בהסכם מיום 5.5.00 (וליתר דיוק -עיון בתרגומו לעברית של הסכם זה), לא ניתן לקבוע באופן מוחלט כי עולה ממנו שעובר למועד החתימה על ההסכם לא שולם דבר וחצי דבר על חשבון ההלוואה שניתנה באוקטובר 1998 ושהתשלומים שקדמו ליום 5.5.00 התייחסו לעסקאות אחרות. בשלב הנוכחי, ללא שהתקיים בירור עובדתי, אין להוציא מכלל אפשרות שמשמעות ההסכם היא שיתרת החוב תשולם בתנאים המפורטים בהסכם. בית משפט השלום הניח, כי בין הצדדים היו העברות כספים בקשר לעסקאות נוספות, ולעסקאות אלו מתייחסים התשלומים שבוצעו לפני ה-5.5.00 והנזכרים בבקשה לביטול פסק הדין. להנחה זו אין כל בסיס בחומר הקיים, ואף ניתן לסבור אחרת, לנוכח מכתבה מיום 7.7.02 של באת כוח המשיבה, עורכת הדין סלובין, שצורף לכתב התביעה. על פי מכתב זה, ההתחייבות מיום 15.5.00 קשורה להלוואה מיום 22.10.98 ולא הוזכר בו כל חוב אחר שיש, לכאורה, למבקשת כלפי המשיבה, ושיכול להסביר את חמשת התשלומים שבוצעו לפני ה-5.5.00 ולאחר אוקטובר 1998. המשיבה גם לא טענה שבין הצדדים היו עסקאות נוספות שיש בהן כדי להסביר ביצועם של אותם תשלומים.

זאת ועוד, גם לשיטתו של בית המשפט קמא לפחות לגבי חלק מהחוב הראתה המבקשת סיכויי הגנה, והכוונה לאותם שני תשלומים בסכום כולל של 400 דולר, ששולמו לאחר     ה-5.5.00. לא ברור מדוע בית המשפט התעלם מההגנה, ולו הגנה חלקית, הקיימת למבקשת לפחות לעניין הסכומים הנ"ל. יצויין, כי בא כוח המשיבה, בתשובתו לבקשת רשות הערעור, גרס כי "הקבלות היחידות שצורפו לבקשת המבקשת ... ואשר משתייכות להסכם הן בסך כולל של 2,660 ש"ח ... ". כלומר, גם לשיטת המשיבה יש למבקשת הגנה ולו כנגד חלק מהתביעה.

העיקר הוא, שכדי לשלול את האפשרות שחמשת התשלומים, בסכום כולל של 1,000 דולר, שבוצעו לפני ה-5.5.00, אינם קשורים כלל להלוואה נשוא התביעה, נדרש בית המשפט קמא ליתן פירוש מסויים להסכם מיום 5.5.00, פירוש שאין לדעת האם הוא הפירוש הנכון בהתחשב בלשון ההסכם ובהתחשב גם במכלול הנסיבות שיש לקחתן בחשבון לצורך פרשנות ההסכם.

8.         התוצאה היא שעלה בידי המבקשת להראות כי קיימים סיכויים להגנתה, לפחות לגבי חלק מהחוב. במצב זה, העובדה שאין בפיה הסבר בעל משקל לאי הגשת הבקשה לרשות להתגונן במועד, אינה יכולה להטות את הכף. כידוע, הדעה הרווחת היום היא, שהזכות לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד צריכה להיכלל "במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט, שהפכה לזכות חוקתית" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים תשנ"ב, עמ' 204; רע"א 8864/99 אנקווה ואח' נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ דינים-עליון, כרך נח, 491; רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון דינים-עליון, כרך נח, 990). עובדת אי הגשת הבקשה לרשות להתגונן במועד והצורך לקיים הליך של בקשה לביטול פסק הדין מצדיקים חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה, אך במקרה דנן לא היה זה ראוי לדחות את הבקשה לגופה.

9.         על פי תקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כשמבוטל פסק דין שניתן באין בקשת רשות להתגונן, רשאי בית המשפט ליתן לנתבע רשות להתגונן, בתנאים או ללא תנאים. הסיבה היא, שבירור סיכויי ההגנה לצורך הבקשה לביטול פסק הדין דומה ולעיתים אף זהה לבירור סיכויי ההגנה בגדר דיון בבקשת רשות להתגונן.

כאמור, מסקנתי היא, על פי החומר שהיה לפני בית משפט השלום, שיש למבקשת סיכויי הגנה ולפיכך יש מקום לבטל את פסק הדין שניתן על-פי צד אחד. מסקנה זו מחייבת לכאורה גם מתן רשות להתגונן. אלא שבמקרה דנן, בין היתר מכיוון שהמבקשת לא נחקרה, נותרה בעינה שאלת היקף ההגנה והאם להתנותה בתנאים. בנוסף, המבקשת ביקשה שיתאפשר לה להגיש בקשת רשות להתגונן. לפיכך לא ראיתי לנכון ליתן רשות להתגונן במסגרת ההליך דנן. לא יהיה זה ראוי להחליט בשאלות הנ"ל מבלי שתוגש בקשת רשות להתגונן ומבלי שתינתן למשיבה ההזדמנות לחקור את המבקשת, אם רצונה בכך.

10.       לנוכח כל האמור לעיל התוצאה היא כדלהלן:

א.         הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט קמא בבש"א 6137/04 מבוטלת. פסק הדין בת"א 1082/04, שניתן ביום 4.5.04, מבוטל.